ציור ישן שלי, אבל כל כך מתגעגעת לגשם שהוא מנחם אותי.
אופס, עכשיו אני שמה לב שהעליתי את הציור לפני שתוקן, החצאית של הבן האמצעי מסתירה את רגלו ולכן החצאית נמחקה ברגע שגיליתי את הטעות.
גוגל שומר הכל ולא שמתי לב.
ריקוד הגשם
גלגולים
25.9.19
גִּלְגּוּלִים שֶׁעֲלֵיהֶם יָדַעְתִּי
הָיִיתִי בֵּיצִית
וְגַם זֶרַע
עֻבָּר הָיִיתִי
וְתִינֹקֶת
הִנְנִי
זוֹחֶלֶת בָּאֹפֶק שָׁנִי
עִם רֵזוּמֶה זָהָב.
עֵת בָּאֹפֶק שְׁלִישִׁי אוֹרֵב לִי הַמָּוֶת
קְרַע, קְרַע קוֹרֵאת
צִפּוֹר שִׁיר אֲפֵלָה
כְּנֶגְדִּי וּכְנֶגֶד
צִיּוּרוֹ שֶׁל ואַן גּוֹךְ,
לֹא אֲשַׁלַּחֲךְ עִם גָּבִיעַ
לְהָבִיא מַיִם מִן הַנָּהָר
אֵינֶנִּי אֵל
אַךְ בְּכֹחִי לָשׁוּב
כְּאָבָק
בַּל יִמָּחֶה
לְהַנְצִיחַ
אֶת קוֹרוֹתַי
עַל פִּנַּת הַשֻּׁלְחָן.
הקול שלך
3.7.2021 (מֻקְדָּשׁ לְמִירִי מֵסִיקָה)
הַקּוֹל שֶׁלָּךְ
הַקּוֹל שֶׁלָּךְ מִתְעַלֵּס
עִם אָזְנֵינוּ הַשְּׁבוּיוֹת
עֲסִיס נוֹטֵף מִגְּבִיעֵי שְׂפָתַיִךְ
הַמְּגִנִּים עַל פְּנִימִיּוּתֵךְ
אַתְּ פֶּרַח בִּקְצֵה
קְנֵה נְשִׁימוֹתֵינוּ
הַסּוֹפְקוֹת בְּקֶצֶב
קִדָּתֵךְ
בְּעֹמֶק הַסִּחְרוּר.
שיר שפרסמתי לפני כדקה ב"משוררי הרשת" נכתב בספונטיות בעקבות צפייה במופע של מירי מסיקה, האחת והיחידה.
התגלות
הרבה מאד זמן שזנחתי את הבלוג המסכן שלי, ככה לא מתייחסים לבן טיפוחים שאינו דורש כלום, פרט למעט ביקורים ועדכונים.
ולכן הגיע הזמן לפצות בשיר אהבה עם חרוזים! מזמן לא חרזתי בשירי. אך אם הכאה על חטא, אז כמו שצריך.
9.3.2021
התגלות
בְּטַבַּעַת אֵשׁ לִי אֵרַסְתִּיךְ
קֳבַל עַם וְעֵדָה הִכְרַזְתִּי "אֲהַבְתִּיךְ"
מָה הַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בָּךְ בָּטַחְתִּי
כְּשֶׁאֵינְךָ פּוֹקֶדֶת אֶת דַּלְתִּי אֲשֶׁר לָךְ פָּתַחְתִּי?
בְּצֹהַר לְבָבִי מְכַרְסֵם צֵל סָפֵק
הוֹלֵם בִּי הָרוּחַ וְכַפַּיִם סוֹפֵק
רְאִיתִיךְ מְלַהֲטֶטֶת בְּחִשּׁוּק הָאֵשׁ
בִּמְיֻמָּנוּת אָמָּנוּתִית וּבְקֶסֶם כּוֹבֵשׁ
יוֹצֵאת וּבָאָה בַּעֲדוֹ רָצוֹא וָשׁוֹב
מַרְעִישָׁה אֲדָמָה וּמַעֲלֶה בְּאוֹב
מְרוֹמֶמֶת אוֹקְיָנוֹסִים וּבִטְחוֹנִי מְהַגֵּר
לְבַקֵּשׁ מִקְלָט מִן הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר.
תוכחה
לאלו מכם אשר אינם עוקבים אחר קהילתנו החביבה "פרפרים" , מוסיפה את הקישור לשיר שהתפרסם היום באתר ליריקה.
נכון קשה לראות מיד את התגובה עולה, אבל מה זה בשבילכם פינאטס.
הייקו עם זנב
מפולת
לָבַת הַשֶּׁלֶג
גּוֹלֶשֶׁת כּוֹבֶשֶׁת
אֶת צַלֱעוֹת הָהָר
מַלְכָּה לְבָנָה
מִסְתַּעֶרֶת בְּזַעַם
רַעַם
יוֹרֶקֶת מֶלַח
עַל מֻרְסוֹת הָהָר
הַקָּפוּא
קֶצֶף פִּיהָ
מִתְעַצֵּם
וְהוֹלֵךְ
נפלאות הטבע
ראו מה שצבע מסוגל לעשות, אותי הוא כישף. ענף דקל כרות פשוט ריתק אותי בצבעיו.
לא עמדתי בפיתוי והחלטתי להנציח אותו לפני שהצבעים יידהו.
נכון קצת עצבתי והכנסתי לכאורה למסגרת, אבל זהו.
עבודה עברית
קיץ שנת 1966, נערה משועממת בחופש הגדול.
גדולה מדי בכדי לשחק בבובות, צעירה מדי מכדי לקבל אישור לעבודה.
אחי הבכור אשר מבוגר ממני בשנה, זוכה לאישור מלשכת התעסוקה והוא מופנה לאולפנים המאוחדים בהרצליה. אני מתלווה אליו, לבקשתו, נרגשים מהמעמד והמקום, שנינו זוכים לאודישן קצר ולאחר מיון, אחי נשלח הביתה ואני נשארת. תמורת 10 לירות ליום מבקשים מכל הסטטיסטים למחוא כפיים על פי אות של הבמאי.
שעות אנחנו עומדים ומוחאים כפיים, מצלמים אותנו ממספר זוויות, כמו בהוליווד ואנו בטוחים שאנחנו כוכבים זוהרים בשמים ואוטוטו יגלו את כשרוננו (טוב אני לא ממש, אבל היו גם נשים וגברים שהסתובבו כמו תרנגולים זהובי זנב)
יומיים עבודה, זה הכל. 20 לירות, לא רע בשביל מחיאות כפיים, הרגשתי ממש עשירה ונחשקת (הרי יש סיבה שבחרו בי 😉 ).
כשהסרט הוקרין, ראיתי את עצמי להרף עין וסביר להניח שהצופים לא הבחינו בי כלל, או בכל אחד מהסטטיסטים.
אבל עבדתי, זכיתי לחוויה מיוחדת ואפילו התווסף זיכרון מיוחד לאוסף הזיכרונות שלי.
(אם תרצו חתימה, בשבילכם אני כאן…)
מי שאינו
מִי שֶׁאֵינוֹ יָרֵא מֵהַמָּוֶת
אֵינֶנּוּ חַי
מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹחֵק
אֵינֶנּוּ נִדְרָשׁ לִכְתֹּב
מִי שֶׁאֵינֶנּוּ יָשֵׁן
אֵינוֹ חָפֵץ חֲלוֹם
מִי שֶׁחֲלוֹם אֵין לוֹ
גַּם פַּחַד אַיִן.
חידה
אולי זו השפעת הקורונה ואם לא צמח זנב אין זה אומר שלא ייתכנו שינויים .
אני כאן כדי לחוד חידות ולבחון את השפעות הוירוס על הדימיון.
מצרפת 2 תמונות שאני מבקשת לפתוח לפי סדר ולנסות להבין מה מסתתר בתמונות.
בגלל שאני חסה עליכם מוסיפה קישור לתמונה השלישית, כי אולי היא תחשוף קצת יותר.
https://photos.google.com/photo/AF1QipNlYgDgX5rtr0Ztq5al0t-vsJPYHT4aslG37Dgh
