חידה

כבר הרבה מאד זמן שלא העליתי כאן פוסט.

לא מדובר בעצלות, אלא ביובש טוטלי. התמונה (באיכות ירודה, מה לעשות? אני צלמת גרועה) המצורפת ממחישה מה קורה למוח שלי בקיץ הלוהט.

מי מוכן/ה לנחש מה צלמתי?תחתית של סיר

מודעות פרסומת

התבגרות

2.1.19

כשהפסקתי להתאוות –
יפֶה
והתחלתי לרצות
נוח.
כשבחרתי לדבוק
מהחשש להתנתק
כשבחנתי את עורי
והאור צד אותי
כשהשתעבדתי לסיד
והתוודעתי
לצבע
זהותי.

כיכר המדינה

הכיכר שהיא בין הגדולות בארץ ואולי הכי מוכרת בת"א נראית כמו טלאי על בגד מעצבים.
מוזנחת, עצובה וכואבת ובין שפע חנויות היוקרה, זועקת את עליבותה .
היום עברתי במקום לאחר הרבה מאד זמן שלא הזדמן לי ואולי הזדמן ושכחתי כי בפעמים הללו עיני העדיפו להתמקד בחלונות הראווה המוארים וקורצים כמחזרים והתעלמו כליל מהמדבר היבשושי.
מעציב אותי מאד ששום דבר לא השתנה בה בחלוף הזמן.
הכיכר מכוסה בעשבים שוטים, הספסלים מוזנחים ונעדרי צל עטויים בשיממונם וכמהים לאנשים.
מי ירצה לשבת במקום שאינו מבטיח מנוחה, רגיעה ומעט חגיגה לעיניים?
אולי מן הראוי שעיריית תל אביב תתן דעתה על ההזנחה ועד לביצוע תכניות הבנייה המרובות , תשתול מעט פרחים תניח מרבדי דשא (אפילו סינתטי) בעלויות אפסיות כדי להכניס בה חיים. הרי המעט הזה יכול לחולל פלאים להוסיף לעיר נקודות זכות.

נימפית החורשף

לרגע נדמה היה שהרוח משחקת בעלעלי זהב ומעיפה אותם מכיוון הגן הציבורי הקרוב לביתנו ומשלח אותם דרומה.
תנועה ערה ובלתי פוסקת אשר עוררה את חשדי שמא אין מדובר בעלעלים אלא בפרפרים בגוון נחושת וחלודה.
כיוון שהראיה שלי לא 6/6, נזקקתי לאישור של האיש שלי ולמרבה ההפתעה ולאחר בדיקה בגוגל, גיליתי שאכן מדובר אלפי פרפרים הנודדים בדרכם לכיוון קפריסין, תורכיה ויוון.
מחזה מרהיב ומרנין לב המתאים כמו כפפה ליד לחג הפורים.
פורים שמח לכולם.

(מתקשה להעלות תמונה שלהם וזו לי פעם שלישית שאני כותבת את הפוסט.
(בכל פעם הוא מתקצר, כי הסבלנות כבר אבדה לי)

ברית

 

יש מילים

שכרתו בקִרְבן ברית

לעולם לא ארצה לפלגן

לא מפחד היפרעותן

כאב חישוף העצב

מלבד

כבוד אלוהותן

בהסכמה ללא תנאי

להתלכד.

יש לי אלוהים

8.8.17

 

יש לי אלוהים

בבטן

רך, סלחני ואוהב

הוא פוקד את

ראשי

בלילות לא שנת.

 

אינני אורח,

הוא פוסק

אינך קרוא

אני מבהירה,

מפני מה להתנחל

במקומות

טעונים?

 

אתה אלוהים

אמוציונלי

שלי

מוטב  היה

אלמלא

הפכת

אנליטי..

 

 

חורבן

15.9.18

אפילו לא טירה אחת נותרה שלמה,
חלונות כל הארמונות נחרבו
ועל צמיחת המבצרים באה כליה.
רגל גסה
עצבה תלוליות, תלוליות
פסחה על
בורות שמלאו פיהם מים
לשמר את חללם.
עכשיו שעת ערב מאוחרת
הילדים ששטפו את החול מעל גופם
כבר נמים את שנתם
רק חוף גלמוד
מתייסר ומתנחם –
הבוקר
השתעשעו כאן ילדים.

אירופה: איים מפתיעים למשפחות

התמונה מתוך האתר "מסע אחר"

מלאכיה נרדמו כולם

היום סיימתי לקרוא את "מלאכיה נרדמו כולם" של מירה מגן.
חלקכם וודאי זוכרים שהיא הסופרת החביבה עלי, וירטואוזית של מילים. איזו שפה פיוטית, איזה עושר. אריגת מיומנת של עלילה כל אלה גורמים לי להיות ירוקה מקנאה. כושר ההתבוננות שלה מדהים, הדימויים שלה מן היפים שקראתי. אם רק הייתי יכולה הייתי מצטטת לכם תשעים אחוזים מהספר. אבל כיוון שאני חסה עליכם ולא יודעת עד כמה אתם תמימי דעה, אביא רק שלושה ציטוטים אקראיים (יש כל כך הרבה) את ההחלטה לשתף אתכם בחוויה קבלתי לקראת סיום קריאתו ולכן הם רוכזו משלושה ארבעה עמודים בלבד.

"הוא רואה לי את הדמעות גם כשהן עוד אפונים בתרמילם"

"מריה את יש לך מולך איש שאצבעותיו מרצפות את הפרוסה במטבעות צנונית"
לא להתעלף?

"דוהרת למשימותיה פגעה המכונית הקטנה (הבהרה: מדובר בצעצוע של מכונית משטרה) בקערית הזיתים והעיפה אותה אל שולי הכביש (שולי שולחן האוכל) ומשם אל הרצפה. כמו חשודים נמלטים התפזרו הזיתים השחורים לכל עבר…"
תיאורים כאלה לא יכולים להשאיר אותי אדישה, אני מיד מתאהבת.
כבר הולכת לשלוף ספר אחר שלה, יש לי, כמובן שיש לי!